נודה על האמת - יש בינינו ששמחים מאד, בינם לבינם, על כך שה"גדולים" חוטפים, ואכן - זו המטרה שלשמה נחקק החוק מלכתחילה.
אלא, שלאחרונה קיימת תופעה של "זליגת" תביעות ייצוגיות מהרשתות הגדולות, בעלות הכיסים העמוקים והמיוצגות היטב על-ידי עורכי דין - לעסקים קטנים שבקושי מעסיקים עובדים - אם בכלל.
לפי ועדת העבודה והרווחה של הכנסת - "עורכי דין תובעים עסקים כדמי חסות" צפו וקראו כאן;
בנוסף, ראו כתבות (מעריב כאן, טיים אאוט כאן) בגין עשרות תביעות ייצוגיות שהוגשו כנגד מסעדות, בגין "אי פרסום הסדר נגישות" באתר האינטרנט שלהם;
כתבה נוספת, כאן.
חיפוש פשוט בגוגל יעלה דוגמאות רבות נוספות.
זהו הליך משפטי שמאפשר לתובע לתבוע בשל נזק קטן (למשל, כמה שקלים), אך "לייצג" קבוצה של עשרות אלפי אנשים אחרים שסבלו מאותו נזק. תביעה כזו מוגשת ע"פ חוק התובענות הייצוגיות, שנחקק בשנת 2006.
החוק לוקח בחשבון שאף אחד לא יתבע בשל נזק פעוט שנגרם רק לו, ולכן - מאפשר לתובע לייצג קבוצה, ובמכפלות המתאימות - התביעה הופכת למשתלמת.
הבעיה מתחילה בכך, שהתובע צריך "להעריך" את גודל הקבוצה, וכן "להעריך" את הנזק שנגרם לקבוצה, וכפי שתראו מטה - ההערכה הזו מצטברת לידי סכומים משמעותיים.
אם לא די בכך - מוגשות כל העת תביעות שרובן עוסק בעניינים פעוטים וחסרי חשיבות, שלא מסייעים לציבור במאומה - מלבד העשרת כיסי עורכי הדין המגישים אותן ואת שותפיהם, מייצגי הקבוצה.
רשתות המסחר הגדולות, החמושות בגדודי עורכי דין, מכירות היטב את החקיקה הקיימת בתחומי הצרכנות, פרטיות וספאם, שהולכת ונהיית מורכבת ומסועפת יותר ויותר.
פעם, זו הייתה "מכה" שהייתה שמורה לעסקים ענקיים כמו פלאפון או שופרסל, אלא שהחוק הפך בינתיים מסובך ומורכב מדי. אותה נוכחות דיגיטלית שהייתה מקושרת רק עם עסקים ענקיים, יהיום מצויה בידי כולם (אתר, עמוד אינטסגרם, דיוור ללקוחות), והעסקים הגדולים פשוט למדו להתמודד.
יש להם מחלקות משפטיות איכותיות - ומי כמונו יודעים, גם אני וגם סשה ייצגנו ועדיין מייצגים עסקים גדולים. מה נשאר לתובעים הסדרתיים, שהם - בסופו של יום - יזמים כלכליים? פשוט! לתבוע עסקים קטנים!
הפשרה עם עסק קטן לפעמים (טוב - תמיד) מהירה יותר, בשל הפחד מהתמוטטות; פעמים רבות, עסק קטן יעדיף לשלם 70,000 ש"ח כנגד פשרה, מאשר לשלם סכום זה לעורכי דין; הרי אף אחד לא מבטיח לו שהוא ינצח בתביעה.
פשוט! תביעה ייצוגית מוגשת בדרך כלל על הסך המקסימלי שקבוע בחוק, ללא אגרה (למשל בתביעות שקשורות לנגישות) או באגרה נמוכה, וסכום התביעה מבוסס על "הערכות", שאין להן קשר למציאות.
התביעה מוגשת פעמים רבות בלי לשלוח מכתב מקדים, וברגע שהיא נוחתת בידיכם, אין עם מי לדבר - אלא עם עורך הדין שהגיש אותה, ואתם לא עושים עליו שום רושם. מכאן - זה משחק מכור של סחטנות, וכזה שאין לכם שום סיכוי לנצח בו.
כמובן ש"הערכה" כזו תהיה מספיקה להגיע ל-2,500,000 ש"ח (סכום התביעה המקסימלי בבית משפט השלום), וכך - עסקים של אישה אחת שכל המחזור שלהם בקושי מגרד את ה-200,000 ש"ח בשנה, מוצאים אתם עצמם מתמודדים עם המכה הזו.
עד שרואים בכלל שופט, בדיון המוקדם, אנחנו כבר אחרי החלק העיקרי בתיק - כתיבת התגובה לתובענה ייצוגית והתצהיר שמצורף לה, ורק העלות של זה מגיעה לעשרות אלפי שקלים (מדובר על עשרות שעות עבודה). ואגב, את השופט בכל מקרה זה לא מעניין.
ואתם יודעים מה והכי גרוע? תביעה ציבורית חייבת להיות מפורסמת מיד בפנקס ציבורי (פנקס התובענות הייצוגיות). מייד אחרי הגשת התביעה, לפעמים - עוד לפני שהגיעה בדואר, הבנק מצלצל ומתחיל לשאול שאלות, שלא לומר - סוגר באופן מיידי את כל קווי האשראי. מה קורה לאחר מכן, אתם יכולים, בוודאי, לדמיין.
ושוב, השופטים? הם בכלל לא ערים לנזק הזה, בטח לא בבית המשפט השלום, ואני כבר פגשתי כמה שופטים שהזדרזו לאשר תובענות ייצוגיות, סתם כי רצו "לנקות שולחן".
מה הפלא שבעלי עסקים נכנעים לסחטנות, ומעדיפים לשלם 70,000 ש"ח מייד, במקום לשלם סכום דומה לעורך הדין שייצג אותם? הרי אף אחד לא מבטיח להם שינצחו. ומה אם התביעה תאושר בכל מקרה?
רוצים לדעת כיצד להגן על עצמכם? בשביל זה אנחנו כאן!