כדרכנו נתחיל מההתחלה. כדי להבין מהו קניין רוחני, נבין מהו קניין מוחשי; לאחר מכן נתאר את ההבדלים ביניהם ומדוע אופן ההגנה על הראשון לא יכול להיות זהה לאופן ההגנה על השני.
ובגלל שככה בא לי, הפוסט הזה יכלול גם ניתוח כלכלי (קצר ולא מספק כמובן) של ההצדקה לקיומו של קניין בכלל (מוחשי או רוחני).
לעסק!
מה זה "קניין רוחני"?
המונח "קניין רוחני" הוא כינוי כללי לזכויות במשאבים שאינם מוחשיים ושנהגו ונוצרו על ידי בני אדם.
המונח הזה מאגד בחובו זכויות רבות ושונות זו מזו – ולמשל, זכויות יוצרים במוסיקה, בסרטים או בקוד מחשב, זכויות בפטנט, שם או סמל מסחריים, זכויות בעיצובים (מה שכונה פעם "מדגם") וכן סודות מסחריים (כמו המתכון להכנת "קוקה קולה").
בעלים של קניין רוחני יכולים להיות:
א. מלחין של יצירה מוסיקלית;
ב. סופר הכותב ספר;
ג. אדם שהגה דרך יעילה יותר, זולה יותר או מהירה יותר לשאוב נפט ממעמקי האדמה;
ד. מי שבכספתו מצוי של המתכון הסודי לרגל הקרושה של סבתא;
ורבים אחרים.
אלא, שבגלל שהמונח הזה כולל סוגים רבים של זכויות, והדין מקנה דרכים שונות להגנה על הזכויות האלה (ולמשל, ייתכן מצב בו יהיה ניתן להגן על קניין רוחני ביותר מדרך אחת ולפי דברי חיקוק שונים) – הוא מבלבל.
בואו נתחיל מאיפה שקל; מהו קניין מוחשי?
מהו קניין מוחשי? קל מאד. מיטלטלין (כגון כלי רכב, בגד, כסא) מקרקעין (כגון בעלות בבית).
הגנת הדין על קנין מוחשי ברורה לכולם והיא אינטואיטיבית (אם אתה גר בישראל. בצפון קוריאה קצת פחות). אז תשאלו – זה קניין וזה קניין, מה ההבדל? למה צריכים בכלל דינים מיוחדים להגנה על קניין רוחני ואי אפשר להסתפק בדינים המיועדים להגנה על קניין מוחשי?
אה! בשביל זה צריך להסביר את הרציונל הכלכלי של הקצאת קניין בכלל (ולקוראיי הכלכלנים – תהיו סבלניים, אני חובב נלהב, לא איש מקצוע...).
אוקיי. למה צריך הקצאה של קניין? או – למה השכן שלכם לא יכול לעשות שימוש ברכב ללא רשותכם?
צריך להבין בכלל מדוע, מבחינה כלכלית, ראוי שתהיה הקצאת קניין לאדם פרטי. הדעה המקובלת היא, שהדרך הטובה ביותר למניעת בזבוז משאב (עד כדי כילויו) תהיה הקצאתו לאדם פרטי – באופן שאותו אדם יוכל לעשות בו שימוש בהתאם לשיקול דעתו ומן הסתם, גם למנוע מאחרים שימוש בו.
התמריץ הכלכלי שיש לאדם פרטי הוא, להשתמש בקניין שברשותו באופן שיפיק ממנו את מיטב התועלת ויגרום לו כמה שפחות נזק – כלומר למקסם את היעילות המופקת ממנו. האדם הפרטי משמש רגולטור של השימוש בקניין הזה, ויש לו תמריץ טבעי לשמור עליו, להשתמש בו בזהירות ולהקצותו לאחרים כנגד תמורה, שאם לא כן – הוא ייפגע כלכלית.
אינטואיטיבית – הרי כולכם יודעים את זה.
ולמשל: אתם רוצים לקנות רכב.
לו התנאים דומים (אותו מחיר, אותו דגם, אותו שנתון, אותו מספר קילומטרים) ממי הייתם מעדיפים לקנות רכב? מאדם שהשתמש בו לצרכיו ולצרכי משפחתו (רכב יד ראשונה מרופא!) או מחברת השכרה שהשתמשה בו לשם השכרתו למאות אנשים שונים?
ברור שמאדם פרטי; ומחירוני הרכב השונים אף לוקחים זאת בחשבון ומפחיתים ממחיר המחירון של רכב עד 20% ואף יותר לשימוש "השכרה מרובת משתתפים".
הרציונל ברור: לשוכר שמקבל את הרכב לתקופת זמן כנגד תשלום, אין שום תמריץ להתייחס לרכב כמשאב במחסור. ככל שהוא יחזיר את הרכב ללא סימני תאונה, הוא ישלם לחברת ההשכרה בדיוק את אותו הסכום בין אם שמר על הרכב ונהג בו באופן זהיר ובין אם לאו.
לעומת זאת, לאדם פרטי, ששילם על הרכב את מלוא מחירו, יש תמריץ מובהק להשתמש ברכב בזהירות (ולמשל לנסוע בכבישים סלולים ולטפל בו במועד) – זאת כדי להפיק מכל שקל ששילם מירב התועלת (ובבוא היום למוכרו הלאה במחיר הטוב ביותר שיוכל להשיג עליו).
ודוגמא נוספת – הזכות הזו להשתמש בקניין לשיקול דעת בעליו, ובין היתר גם למנוע שימוש בקניין הזה מאחרים – היא זו שמתמרצת חקלאי לגדל על אדמתו יבול. אילו הדין לא היה מגן על זכות החקלאי להשתמש באדמתו כראות עיניו, ובכלל זה למנוע מאחרים שימוש כזה, לחקלאי לא היה תמריץ לגדל על אדמתו כלום, וכך היה נוצר בזבוז מיותר;
זו אחת הסיבות שבעטיין משטרים קומוניסטים שלא הגנו על זכות הקניין נכשלו שוב ושוב בהפקת תפוקה ממשאבים המתקרבת לתפוקה אותה הפיק קודם לכן אדם פרטי מאותם משאבים בדיוק.
קניין רוחני ומוחשי; לא אותו רציונל.
בעוד שימוש לא מוסדר במשאב קניין מוחשי יכול להביא לבזבוזו עד כדי הכחדתו (ולמשל, חיסול של כל המרעה על קרקע, זיהום מקורות מים, כילוי משאבים טבעיים וכיו"ב), אין הדברים אמורים כן לגבי שימוש בקניין רוחני.
ולמשל – מרגע שסופר כתב ספר, הספר לא יוכחד או יבוזבז ללא תלות במספר הקוראים אותו; כך לגבי יצירת אמנות, סרט קולנוע וכיו"ב.
להיפך; לאנושות ככלל יש תמריץ לעודד שימוש במשאבי קניין רוחני ככל הניתן – שכן שימוש בו רק מגדיל את הידע האנושי ואת התועלת ממנו ככל שגדל מספר המשתמשים. כלומר: מהרגע שקניין רוחני נוצר – אין בו מחסור וניתן להשתמש בו שוב ושוב מבלי לבזבז אותו או להכחיד אותו, וכל שימוש כזה יתרום לרווחת הכלל.
אלא, שהבעיה בקניין רוחני שונה. בעוד ייצורו של כל פריט של קניין מוחשי (למשל, כלי רכב) עולה בזמן וכסף, בקניין רוחני לרוב רק הייצור הראשוני עולה זמן וכסף, ומרגע שנוצר – ניתן להעתיקו כמעט ללא עלות.
גם ההגנה על זכות הקניין הרוחני קשה שבעתיים. בעוד בעלים של רכב יכול לנעול אותו, ובעלים של אדמה יכול לגדר אותה, ובשני המקרים כל שימוש על ידי מי שאינו מורשה ניכר לעין מיד, למפיק שהפיק סרט אין כמעט שום יכולת להתחקות אחר העתקות של יצירתו, וההעתקה עצמה זולה מאד וניתנת לביצוע באמצעים פשוטים.
לכן, ללא הגנה משפטית ראויה (ולמשל, באמצעות סעד של פיצוי ללא הוכחת נזק, ועוד נגיע לכך) אין שום תמריץ למפיק להפיק סרטים ולהפיץ אותם, משום שמרגע שהסרט הופץ – המפיק מאבד את הזכות לגבות תשלומים בגין השימוש בו.
אבל... הגנה על קניין רוחני זו המצאה חדשה יחסית. האנושות חיה יופי עד עכשיו גם בלי כל זה. למה עכשיו?
החקיקה הראשונה שהגנה על זכויות יוצרים אומצה בבריטניה ב-1710, יותר מ-3500 שנה לאחר שנכתבה היצירה הספרותית המוכרת הראשונה (האפוס של גילגמש, שנכתב על-ידי סופר אכדי עלום שם).
התשובה פשוטה: טכנולוגיה.
חישבו על האפשרות להעתיק קניין רוחני לפני המצאת הדפוס ולפני המצאת מצלמות ומכונות צילום.
העתקה של ספר הייתה נעשית ביד, והייתה הליך ארוך, מורכב ויקר. העתקה של ציור הייתה כמעט בלתי אפשרית ללא אמן מוכשר לא פחות מן היוצר (ובכל מקרה, ההעתק כמעט אף פעם לא היה זהה למקור).
התפתחות הדפוס, מכונות הדפוס, מצלמות, מכונות צילום, מכשירי הקלטה – כל אלה מאפשרים לכל אחד להעתיק בביתו יצירות שיצירתן עלתה בהשקעה יקרה מאד של זמן וכסף – באמצעות לחיצת כפתור.
זאת ועוד: בסוף שנות ה-90, הבעיה הפכה לאקוטית אף יותר. גם בשנות ה-80 היה ניתן להעתיק קלטות וקלטות וידאו, ובתחילת שנות ה-90 - גם דיסקים לקלטות. אלא, שההעתקה הייתה כרוכה באובדן איכות משמעותי, ולכן - התוצר לא התחרה במקור. הבעיות האלה "נפתרו" בשנים האחרונות, וכיום ניתן להעתיק תוכן בדיוק באותה איכות בה נוצר. הבעיה ליוצרים - ברורה.
נכון; תמיד יהיו יוצרים שייצרו לשם חדוות היצירה (כמו שכל מוסיקאי או צייר יודעים יצירה לא נעשית רק מטעמים כלכליים. היא צורך ממשי ומוחשי), אבל במצב כזה סטפן קינג או דוד גרוסמן היו חייבים להתפרנס גם ממשהו אחר, וכתוצאה האנושות הייתה מאבדת יצירות רבות וחשובות.
זה בדיוק ה"חור" שאותו באו דיני הקניין הרוחני למלא.
עוד, בפוסט הבא.
ו... שנה טובה! חכסמח!
הפוסט עניין אתכם? הישארו מעודכנים; ניתן להירשם לרשימת התפוצה של המברג כאן.
אני הכי טוב במה שאני עושה. רוצים שהמברג יחשוב גם למענכם? כתבו לי: eitan@eislaw.co.il;
או בווצאפ - +972-52-5903675.